אהלן חברים ושבוע טוב!
עקב בעיות חוזרות ונשנות בשרתים של בלוגלי לצערי, החלטתי לחזור לאתר הישן שלי, נביאים אחרונים, ובעצה אחת עם ניב, שותפי לאתר, לשנות קצת את אופיו. במילים אחרות, אני ממשיך לכתוב כרגיל, אבל באתר הישן. אז אנא, עדכנו את כתובת הרסס שלכם לזו.
עינת פישביין שואלת, בטור אישי מצויין במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, את השאלה הקשה:
אתה רואה קבוצה של אנשים צעירים מכה איש מבוגר, אישה או ילד. הוא נמלט והם רודפים אחריו… מה יכול לגרום לך לרוץ אחריהם?… מה יביא אדם להתייצב בין הנרדף ורודפיו, חשוף בדיוק כמותו?… מי יסכן חייו בשביל אדם זר?
לפישביין שתי תשובות. הראשונה היא תשובה יבשה ומשפטית: על פי חוק לא תעמוד על דם רעך, מחוייב אדם על פי חוק להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו ולבריאותו. השנייה היא עמוקה יותר:
אבל ברגע האמת זה לא המשטרה, לא החוק הפלילי ולא כללי המוסר. ברגע האמת זה הפחד ויצר הקיום שמנטרלים כל רגש ושיקול שעלולים ליצור סכנה, מול משהו שקשה להגדיר, אבל גם הוא אינסטינקט שהמין האנושי עדיין לא איבד. אולי אמפתיה, אולי שותפות גורל. ההבנה שבהרף עין, מילה לא במקום או כי אין לך סיגריה, היית יכול להיות אתה במקום הנמלט, והוא זה שעומד ומביט ובידיו אולי הכח לשנות את התמונה.
בואו נשים דברים בפרופורציה. בראש ובראשונה צריך לטפל באלימות עצמה, ולא בצופים מן הצד אשר לא מתערבים בנעשה. היום התחושה בציבור היא שמותר לך לעשות ככל העולה על רוחך כיוון שיד החוק לא תגיע אליך. ולא, לא מדובר רק בנוכחות משטרתית בכל פינת רחוב, אלא גם בהתייחסות רצינית לתלונות. כשמישהו מגיש תלונה נגד אחר, וזו נסגרת מחוסר עניין לציבור, מדוע לטרוח ולהגישה מלכתחילה?
אבל נחזור לעניין הצופה מן הצד. לצערנו הרב, במציאות הישראלית, התשובה השנייה, שהיא למעשה המהותית יותר, הנובעת ממקומות עמוקים יותר, היא לא יותר מחלום. אנו חיים בתחושה כי אנו טובים יותר מן הזולת, ולכן “לי זה לא יקרה”, או “אם זה יקרה לי, אני אדע להתמודד עם המצב טוב יותר”, ולכן לא נותר לנו אלא לרחם על אותו אדם טיפש וחסר יכולת, ולהסתלק מן המקום. התחושה הזו באה לידי ביטוי בהתנהגות פרועה בכביש: “אני הרי נהג טוב יותר, אני יכול לזגזג / לחצות פס לבן / לדבר בטלפון הסלולרי ולי לא יקרה כלום”, בגניבה: “אני חכם, אותי לא יתפסו”, ואפילו ברצח. לכן לצערי, לא נותר אלא להעניש בחוזקה ולהעצים את אימת החוק. אם נפחד מהחוק יותר מאשר הפחד מהמכות שנחטוף, אולי דברים יתחילו לזוז.
האמריקנים האלו הם חבר’ה רציניים. משרד העבודה האמריקני עורך באופן קבוע סקר מקיף מאוד על מה תושבי ארה”ב עושים עם הזמן שלהם. (כמובן שתוצאות הסקר מכל השנים מפורסמות באתר המצויין של משרד העבודה בתוספת הסברים מפורטים על הנתונים - יש לנו עוד המון מה ללמוד מהם).
הניו יורק טיימס, שהם חבר’ה רציניים לא פחות, לקחו את התוצאות הגולמיות של הסקר ויצקו אותן אל תוך אפליקציית פלאש אינטראקטיבית שהיא, תסלחו לי על הקלישאה, מהממת. ניתן לחתוך את הנתונים לפי גילאים, עובדים ומובטלים, גברים ונשים, שחורים ולבנים, בוגרי תיכון ובוגרי אוניברסיטה ועוד ועוד.
כמה תובנות מעניינות ומפתיעות שגיליתי:
כל שאר המילים שאכתוב מיותרות. כנסו לויזואליציה המהממת בקישור הזה.
לפני בערך כחודש, הסיר הבית הלבן את סיווגן של כאלף תמונות של קרח ארקטי שצולמו על ידי לוויני ריגול אמריקנים. התמונות צולמו במהלך כהונת בוש ונמסרו למדעני אקלים תוך אזהרה שלא לפרסמן לציבור. באמצע יולי המליצה האקדמיה הלאומית למדעים בפני ממשל אובמה לפרסם התמונות, ועוד באותו היום הן פורסמו.
אז מה כל כך מעניין? אתם בטח שואלים את עצמכם. ובכן, התמונות באמת לא עשו הרבה רעש עד שהגארדיאן הבריטי מצא את התמונה הבאה של מפרץ בוראו באלסקה, שלא מותירה מקום לספק:
והנה תמונה של ים ביופורט המאבד של הקרחונים שלו:
האתר Religious Tolerance פרסם רשימה המשווה התייחסויות של דתות שונות לאספקטים שונים של מין. הרשימה מבוססת על “דוחות רשמיים והתיחסויות של מומחים”, כך שאפשר לחלוק עליה, אבל עדיין, זה נותן קצת חומר למחשבה.
לימדו אותנו בבית הספר שאין דגים בים המלח. האמנם? עד כמה שישמע הדבר מוזר, בים המלח חיים דגים. נו טוב, לא בדיוק בים עצמו, אלא במעיינות הסמוכים לים המלח ההולך ונסוג. אחד ממיני דגים אלו הוא נאוית ים המלח. דג זה מצוי בסכנת הכחדה עולמית וניתן למצוא עדיין אוכלוסיות קטנות במעיינות הסמוכים לים המלח, משני צידיו, הירדני והישראלי. מצבו העגום של ים המלח ובעיקר הנסיגה הקשה במפלס הים משפיעה בצורה קשה גם על בתי הגידול היחודיים מסביבו. גן החיות התנכ”י בירושלים החל במחקר הבוחן את אוכלוסיות הנאוית במספר מעיינות סביב ים המלח המנותקים זה מזה. מטרת המחקר הנה לבדוק האם יש שונות גנטית בין האוכלוסיות המופרדות גאוגרפית. מסקנות המחקר הן חשובות ומהוות בסיס לתכנון פעולות שמירת הטבע של המין בעתיד. השנה תיפתח בגן תצוגה ובה גרעין רביה ראשון מסוגו של הנאוית.
ירושלים היא מאוחדת, שלמה ואינה חצויה. על כן, בירושלים אל תאמר גדר ההפרדה. אמור עוטף ירושלים.
אבל, נתחיל בהתחלה: מִסְפָּרִים.
בהסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, הידוע כהסכם רודוס, חולקה השליטה בירושלים: מזרח העיר, שטח שגודלו 6 קמ”ר, שכלל את העיר העתיקה, סילוואן, שיח ג’ראח, ואדי ג’וז וראס אל עמוד היה בשליטה ירדנית, ואילו מערב העיר, שטח בגודל 32 קמ”ר, שכלל את כל השכונות היהודיות, בתוספת המובלעת של הר הצופים, היה בשליטת ישראל. עירית י-ם הישראלית קבעה את גבולה המוניציפאלי על אותם 32 קמ”ר, ואילו מקבילתה הירדנית קבעה את גבולה על 6 הקמ”ר שלה (מפה די טובה שמסבירה את הדברים).
מיד לאחר מלחמת ששת הימים התקבלו שתי החלטות גורליות, שהשפיעו לעד על עתיד העיר:
שתי החלטות אלו, השפיעו במידה רבה על הדמורגרפיה של העיר: אחוז הערבים בירושלים צמח מכ-2% לכ-25%. עיריית הבירה, בהחלטה משותפת עם ממשלת ישראל, החלה לנקוט במדיניות של קמצנות בהיתרי הבניה בשכונות הערביות שנוספו לעיר. זאת במטרה לעודד את תושביהן להגר לפריפריה, אל מחוץ לגבולות העיר, אל שכונות כגון ענתא, אבו דיס, אל עזריה ועוד.
וזה אכן מה שקרה. תושבים שמשפחתם הורחבה נדדו אל השכונות שמחוץ לעיר שם יכלו לבנות כאוות נפשם, אך עדיין המשיכו לעבוד, ללמוד ולבלות בעיר. הם היו מתאשפזים בבתי החולים שבבירה, עורכים שם קניותיהם, או בקיצור חיים בעיר, רק ישנים מחוצה לה.
ואז באה הגדר.
ממשלת ישראל טענה תמיד כי בניית הגדר נבעה משיקולים בטחוניים בלבד, ואכן, כמות הפיגועים ירדה באופן משמעותי. אבל ההשלכות האנושיות שהיא יצרה הן כבדות משקל. כפי שציינתי קודם, פרברי ירושלים תלויים קשר הדוק בעיר מבחינות רבות ועתה תושביהם, אפילו בעלי תעודת זהות כחולה, מצאו עצמם מנותקים כמעט לחלוטין מהעיר. בהעדר בית חולים מזרחית לגדר נאלצים הנזקקים לטיפול רפואי להרחיק לכת לבתי חולים אחרים. בתי עסק רבים במזרח העיר נסגרו עקב מיעוט לקוחות, ואלפי אנשים מתקשים להגיע לעבודתם בבוקר.
אז מה עושים? שאלה טובה. אין לי פתרונים. הצורך הביטחוני הוא ברור, והגדר עובדת. אין בכך ספק, אבל בשבוע שעבר סיירתי על תוואי העוטף, וכשאתה רואה במו עיניך את החומה, הבעיות ההומניטירות נראות פתאום קרובות מאוד. הרבה יותר קרובות משהן נראות על גבי מסך הטלויזיה.
לקריאה נוספת: עוטף ירושלים בויקיפדיה.
זה שאני משוגע על באך אתם כבר יודעים. זוכרים את הסצינה מהסרט ביג בה הם רוקדים על מקלדת ענקית? אז שתי בנות שחזרו את הקטע, אבל עם הטוקטה ופוגה הנצחיים. (כמובן שהסרטון הזה עשוי מהחומרים מהם קרוץ להיט אינטרנט מיידי, אבל זה לא קשור)
למתקדמים: הטוקטה בשלמותה, באנימציה יפה:
מיכאל הזמין אותי (שוב תודה! זה מאוד מחמיא 
) לספר על שלושה קטעים שרגשו אותי. קשה לבחור רק בשלושה, אבל זה המשחק… אז בבקשה, אני מציג בפניכם שלוש תחנות תרבות, שריגשו ועדיין מרגשות אותי גם היום:
העבד
כמו רבים מתלמידי ישראל, ההתקלות הראשונה שלי בהעבד של בשביס זינגר היתה מתוך הכרֵחַ. התחלה לא מבטיחה למדי בלשון המעטה… אבל איזה סיום. לפני שבועיים סיימתי לקרוא אותו בפעם השלישית או הרביעית ועדיין ההתרגשות בפרק האחרון היתה כמו בפעם הראשונה. אפילו נצפתה איזו לחלוחית.
יעקב איבד הכל: את אשתו האהובה, את ילדיו הקטנים, את ביתו, קהילתו, עיירתו וגם את חירותו, שכן בתום פרעות חמלניצקי הוא נמכר לעבדות אצל איכר פולני. מתוך התחתית הוא מתאהב בואנדה, בת האיכר הגויה (וביננו, מי לא היה מתאהב בה?) ובוחר בחירה אמיצה, בניגוד מוחלט לאמונה, למסורת ולהגיון. יחד הם בורחים מהעיירה הפולנית אל עיר יהודית קטנה ומתחילים לחיות את חייהם כשואנדה מתחזה לאילמת כדי שמוצאה הפולני לא יתגלה. אך סוף כל סוד להתגלות. בסיפור הזה יש הכל: הרפתקאות, מתח, תשוקה, אומץ ואהבת אמת. אבל יותר מכל לדעתי, זה ספר הגורם לך להתסכל עמוק עמוק פנימה אל תוך תוכך לעשות חשבון נפש אמיתי. זה ספר הגורם לך לרצות לחפש את הטוב ואת האמת ולהתרחק מצביעות ומרוע.
האור הפנימי
מה היה קורה לו הייתם מקבלים חיים שלמים כמישהו אחר במתנה? זה בדיוק מה שקורה לקפטן ז’אן לוק פיקארד בפרק שרבים הגדירו אותו כפרק הטוב ביותר בסדרה מסע בין כוכבים: The Inner Light. קפטן פיקארד, מפקד מוערך, נערץ ורב ניסיון, במהלך משימה שגרתית למדי של סריקת לווין שנמצא משוטט בחלל מתעלף לפתע, וכשהוא מתעורר הוא מוצא עצמו במקום לא מוכר, מוקף באנשים זרים. אישה, המזהה עצמה כאֵלין אישתו, מתעקשת שהוא אדם בשם קַאמין שזה עתה התעורר ממחלה ממושכת שלוותה בחום ובדמדומים וכי הוא לוקה בזכרונו. פיקארד שראה כבר כמעט הכל בשירותו על סיפון האנטרפרייז, משוכנע שזהו תכסיס מחוכם ומסרב להאמין למציאות שסביבו. אך אט אט, בזכות אהבתה של אלין וחברותו האמיצה של בַּטַאי ידידו, הוא משתכנע כי פיקארד היה פרי דמיונו ומתחיל לחיות את חייו כקאמין. הוא עובד כחרש המתכת של העיירה הקטנה, מנגן בחליל קטן (אליו נחזור בהמשך) ומקים משפחה עם אלין. אבל, האופי של פיקארד ה”דמיוני” כמדען וחוקר דבק בקאמין, והוא משתדל לעסוק במדע בזמנו הפנוי. הוא מגלה כי הבצורת הקשה שתוקפת את המקום בו חי נובעת מקרינה קטלנית הנפלטת מהשמש. טענותיו בקהילה המדעית נופלות על אזניים ערלות, ואף אחד לא עושה דבר כדי להתכונן לזמנים הקשים הצפויים.
השנים חולפות, קאמין נעשה לאב ואח”כ לסב, אישתו האהובה וידידו הטוב נאספים אל אבותם והבצורת הולכת ומחריפה עד שברור כי עולמם עומד להחרב. בהבנה כי תרבותם עומדת להעלם, תושבי הכוכב משגרים לווין לחלל עליו נמצאים כל אוצרות התרבות שלהם. בנקודה זו מתעורר פיקארד ומוצא עצמו בחזרה על הגשר של אנטרפרייז. הוא מתקשה להיזכר בשמותם של אנשי צוותו. הרי מבחינתו עברו למעלה מחמישים שנים! בעוד שלמעשה הוא היה מעולף למשך עשרים וחמש דקות בלבד. פיקארד מבין שהוא זה אשר נושא את זכרונם של אנשי הכוכב שגווע, ושבזכותו תרבותם ועצם קיומם לא יאבדו. בסוף הפרק, עת פיקארד מהרהר במתנה הנפלאה שקיבל ובגודל האחריות שבה עמהּ, נכנס סגנו לחדר ומוסר לו קופסה קטנה שנמצאה בתוך הלווין. הקפטן פותח אותה ומוצא בפנים את החליל.
הפרק הזה, בנוסף להיותו מרגש, משאיר משקעי מחשבה רבים על השוני (אם יש כזה כלל) בין חלומות למציאות, על הבחירה בין חיי משפחה ולבין הקדשת החיים למטרה אחרת, על ידידות ועל אהבה (כמובן).
על עכברים ואנשים
המסע לפולין לפני כמעט שנה גרם לי, קלישאתי כמו שזה נשמע, לטלטול לא קטן. התחלתי לצרוך ספרות שואה במינונים גבוהים למדי. המילה אובססיה לא תהיה קיצונית מדי כאן. במין חצי הומור שחור חצי ציניות יש אמירה כי תמיד ביום השואה משדרים טלויזיה מצויינת. גם ספרות השואה, או לפחות כל הדברים שאני קראתי, הם מצויינים, אבל יצירה אחת היתה בולטת מעל כולן: Maus של ארט שפיגלמן. רומן גראפי על השואה?! גם הגבה שלי הורמה, אבל היא ירדה באותה המהירות. את העוצמה שברומנים הגרפיים גיליתי עם Watchmen, ומאז אני די חסיד שלהם, ולכן רומן גרפי בנושא השואה לא הרתיע אותי וניגשתי אליו ללא דעות קדומות. הסיפור הוא למעשה סיפור שרידתו של ולדק שפיגלמן, אביו של הסופר. שפיגלן האב חי בפולין ואף היה חייל בצבא הפולני החלש שניצב בפני הצבא הגרמני כמו שאבן חצץ קטנה ניצבת בפני טנק. שפיגלמן, ביחד עם כל הפלוגה שלו, נפל בשבי הגרמני, אך הותר לאחר זמן קצר לשוב לביתו. שפיגלמן ומשפחתו בורחים מהאזור הגרמני של פולין אל הגנרלגוברן שם הם מצליחים איכשהו לשרוד בסתר, אך לבסוף נתפסים כולם ונשלחים אל אושוויץ. שפיגלמן, ששרד את מחנה המוות, מספר כיצד הצליח לשרוד במקום הנורא ההוא עד השחרור.
הייחוד ביצירה הוא ששפיגלמן הבן מציג את הדמויות בסיפור לא כאנשים, אלא כבעלי גוף אנושי וראש של חיה: היהודים מוצגים כעכברים (המילה Maus בגרמנית פרושה עכבר), הגרמנים כחתולים, הפולנים כחזירים והאמריקנים ככלבים. מה רוצה שפיגלמן להשיג בכך? אולי סבל של עכבר קל יותר לעיכול מאשר סבל של אדם? אולי להפך? אני במהירות התחברתי אל ולדק בדמותו העכברית ולמרות שהוא באופן אישי אדם קשה, עקשן ומאוד פולני באופיו, חלקתי איתו כל סבל שעבר. בסיום הקריאה הרגשתי מועקה גדולה. כמו אגרוף חזק בבטן. מדוע דווקא הסיפור הזה השפיע עלי חזק כל כך?
זהו. תמו הבחירות שלי. אמנם מיכאל ביקש מראש את רשותי להשתתף במשחק (שוב תודה), אבל אני מעביר את המשחק הלאה בלי לבקש מראש… אני מזמין את אתון עוורת, עידית, רואה שחורות, גלעד ומייק.
הידעתם כי המדע עדיין מתחבט בשאלה האם האדם עבר מצייד-מלקט לחקלאי בגלל לחם או בירה? הידעתם כי בירה משחקת תפקיד ראשי בעלילות גלגמש? הידעתם כי האמרה המקורית של אפלטון היתה: “אדם פיקח היה זה שהמציא את הבירה” ?
כל זאת ועוד בהסטוריה של הבירה.
ואם כבר בעניין, אז לגברים שבינינו: איך להזמין בחורה לבירה.
עדיין בעניין: איך תדע אם הגיע הזמן ללכת הביתה.
התבנית שייכת למערכת בלוגלי
עוצבה על ידי evil.bert
תורגמה על ידי מרג’
